עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

אישימכלב - הרבה יותר מאיש עם כלב .
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי
16/10/2017 11:56
שמוליק
לפני כשנה הייתי בשיאו של תהליך ירידה במשקל . נכנסתי לתהליך בליווי של איש נחמד שחי בארצות הברית. אדם שעבר תהליך של הרזיה תוך העזרות בכלבו הפרטי שליווה אותו בעיקר בתהליך הפעילות הגופנית אבל אני כאיש של כלבים וכמטפל ריגשי בעזרת כלבים הבנתי מהר על החשיבות הרגשית של שיתוף הכלב כפרטנר מלא לתהליך. (על כך אכתוב בהזדמנות אחרת.).

השיתוף ביני לבין אריק  המשיך מספר חודשים והצלחתי להוריד כ-35 קילוגרמים בזמן הזה.
מסיבות שונות נפסק הקשר בין אריק לביני ואם להיות הוגן חלק מהסיבות הן בהחלט באשמתי המלאה וחלקן בגלל נסיבות שאינן תלויות באיש .
התוצאות עד שלב זה נראו מעודדות ביותר

ואני הייתי מאושר כפי שלא הייתי שנים.
אבל יחד עם הפרידה מאריק , שאני חייב לציין שבהלהבות שלו ובכלל בנוכחותו בתהליך, גרם לי לגלות מחויבות לתהליך , שכחתי את הדבר החשוב ביותר לפחות לטעמי. שכחתי את החברים הכי טובים שלי. את הכלבים והפסקתי להשתמש בהם ובקשר העמוק ביני לבינם. 
ההתרחקות שלי מהתהליך היתה בשלב זה בלתי נמנעת .
התוצאות לא אחרו לבוא. זרקתי לפח עבודה קשה של מספר חודשים.


אכזבתי הרבה אנשים שהאמינו בי ורצו ועדיין רוצים את בריאותי .
כל הסימפטומים שנעלמו עם הירידה במשקל חזרו עם העליה וביתר שאת.
תחושת האכזבה הקשה והעצב חזרו יחד עם הקילוגרמים שהלכו ונערמו במהירות .
הקרובים אלי כבר אינם מדברים על ליבי אבל גם הם עצובים. מאוד.
אבל ישנם גם מי שלא עצובים כשהם מביטים בי.
ישנם כאלה שכל דקה בחברתי היא השיא של היום שלהם. 
ואני רוצה לחזור לתהליך והחזיר אותם יחד איתי . :)


0 תגובות
שמחה.
10/10/2017 19:48
שמוליק
יושב בצד בבית החולים הפסיכיאטרי שבו אני עובד עם הכלבים.
היום חוגגים כאן את יום שמחת תורה.
אני רואה את האנשים האלה שבמשך השנה וחצי האחרונות למדתי לאהוב , למדתי לקבל מהם אהבה .
אלה אנשים שלא קל להם בחיי היומיום . אנשים שנלחמים את מלחמתם על שפיותם ועל ההכרה בכך שהם ראויים לאהבה למרות שונותם.
כשאתה עובד במקום שכזה אתה נחשף מן הסתם לצד הפחות יפה של החיים. 
אתה מבין פתאום אנושיות מהי. 
אם אתה רוצה או לא רוצה אתה נאלץ להתמודד. 
אתה מתמודד עם כמויות כאב אדירות .
וההתמודדות היא לא קלה .
היא לא קלה כי אתה מוצא את עצמך באנשים. ואתה יודע . אתה יודע שכל אחד מאתנו בשלב כזה או או אחר בחיים ובזמן נתון ,יכול למצוא עצמו ביניהם. 
אתה יודע שבנסיבות מסויימות אפילו אתה יכול להגיע לכאן ולאו דווקא כמטפל.
אבל עכשיו משהו כאן שונה .
אתה פתאום רואה את צ' איש שתקן ועצוב שבדרך אינו מדבר בכלל ,בעצם רק פעם אחת בלבד מאז שהגיע החליף אתך מספר מילים וכמעט גרם לך לבכות מול כולם , אבל היום אתה רואה אותו רוקד כשהוא חובק ספר תורה מוזהב בידיו המיובלות . והוא רוקד ושר שיר אהבה לתורה . והוא מחייך ואפילו צוחק .
ואתה יודע . אתה יודע שלכל אדם , גם לאדם העצוב ביותר וקשה היום, ישנה פינה קטנה של חיוך .
פינה קטנה של שמחה .
שיהיה לנו חג שמח . כי אפשר לוותר כמעט על כל דבר 
אבל לא על פינת השמחה שלנו.


0 תגובות
ואולי בכל זאת נארניה ?
08/10/2017 02:51
שמוליק
כלב, כלבים, כלבנות טיפולית, טיפול רגשי

ו

 

אולי למרות הכול יש שם עמוק בפנים מתחתלכל החרא נסיך שנאבק להישאר בחיים ולא למות.

שמביט מבעד לעיני האיש העייף אל העולםוחושב לעצמו , לו רק יכולתי.

ואולי הוא רק צריך לעטות עליו גוף. נכון, גוף עייף , שמן וכנראה שכבר לא בריא , אבל בכול זאת גוף. לעטות אותו כמו שעושיםבתיאטרון בובות.להפעיל אותו.

 אני ואתה ננסה מהתחלה , כך כתב המשורר גם אם התכווןלמשהו אחר לגמרי. אני ואתה נשנה את העולם.

אני נוגע , לא נוגע ,בליבת הדברים.

קוקורו.

זה כואב כשנוגעים שם כמו מן כאב עמום ,לא חד . זה לא כאב שאתה פוחד שיהרוג אותך . זה כאב שאתה מבין ממנו שאתה חולה  אבל שאתה יכול לחיות איתו עוד מאה שנים. זה כאבשלא הורג אבל לפעמים גורם לך לרצות למות. מסוג הכאבים שלומדים לקבל אותם כאילו הםחלק ממך. חלק בלתי נפרד.

כשאתה לא נוגע שם הכאב נטמע ביום יוםשלך. הוא שם , אתה יודע שהוא שם וזה בסדר.

אבל עכשיו אני מתחיל להושיט יד למקוםההוא. נגיעה קלה . ועוד אחת . ואני כבר לא יודע אם כואב יותר או שזאת הייתה רמתהכאב כול הזמן.

לפעמים אני מדמיין את עצמי לנסיך הקטןההוא . עומד לבדו מול מערת הדרקון הישן. חרב בידי.

הוא שם בפנים אני שומע אותו נאנח בשנתוורוטן. אבל אני לא צריך לשמוע אותו כדי לדעת שהוא שם. הוא תמיד היה שם ואני תמידעמדתי מול פתח המערה. אבל עכשיו החרב שלופה. לא נותרה  לי ברירה אלא לשלוף אותה. 

אני פוחד .

אף אחד לא יכול להיות איתי כאן . אנינתתי לדרקון הזה לגדול במשך כל השנים ואני אצטרך להרוג אותו. יכולתי להרוג אותועוד כשהיה קטן אבל הפחד הכריע אותי והעדפתי להימנע מהתנגשות.

הוא אכל ואכל ואכל  וגדל , ניזון מנשמתי שלי.

וכעת הוא מנמנם לו בכניסה לנארניה שלי.מחכה . חוסם לי את הדרך. לא סופר אותי בכלל. אולי הוא יודע משהו שאיני יודע. אוליהוא יודע שאני לא מסוגל. אולי הוא יודע שברגע האחרון איסוג.

אבל אני לא יכול לסגת . אלוהים יודע שאםזה היה אפשרי הייתי שוקל לעשות זאת בכובד ראש .

זאת לא החלטה שלי ואולי טוב שכך.

אז אני כאן . עומד מול המפלצת שאולי לאאני בראתי אבל אני בהחלט גידלתי. יודע שבעוד רגע קט היא תתעורר מתרדמתההארוכה  ותישיר אלי מבט. וזה אולי הולךלהיות הרגע המפחיד ביותר . הרגע שבו יצטלבו מבטינו ונדע. נדע שזאת המלחמה לחיים אולמוות . החיים שלי והמוות שלה או אולי להפך.

הרגע שנדע שזה או אני או היא וכול אחדיצא למלחמה על חייו.

3 תגובות
הזקן השרוטה ואנוכי \סיפורי קופי
02/10/2017 09:43
שמוליק

יום שישי די מוקדם בבוקר. החשיכה עדיין שולטת אבל עוד זמן קצר תיכנע לאור היום לגמרי. 

אנחנו יוצאים ל"פתיחת ציר" .היא בראש ,אני צמוד אליה ,קשור אליה בחגורה ואחרון במרחק ניכר מאיתנו הולך לאטו הזקן הוא שלג כלב הזאב הלבן הקשיש שחי איתנו כבר שתים עשרה שנים. היא מרחרחת בקפדנות כל אבן ,שיח או עץ שנקרא בדרכנו . משתינה , מסמנת , מגדרת טריטוריה. כן אני יודע שהיא נקבה . גם היא יודעת אבל זה לא משנה לה , הטריטוריה מעל לכל ולא משנה המגדר.
לאחר כרבע שעה של הליכה נפתח בינינו ובין הזקן פער של כ 100 מטר . אני שורק לו כדי שיזרז את צעדיו . כשאני מביט לכיוונו אני רואה שמתקרבים לעברו שני כלבים דמויי זאב . צעירים חזקים , מאוד פעלתנים כך הם נראים לי מרחוק. הזקן מזהה אותם והם מזהים אותו . היא עם משקולת גדולה דמוית אדם סומרת שערות ומותחת את החגורה לכיוונם. "שחרר אותי הם יחסלו אותו , תן לי לגרש אותם ."כך היא אומרת ואני לא עונה לה. מביט די מודאג במעמד.
הזקן מישיר מבט אל שני הצעירים זוקף את הכתפיים כשגופו נוטה מעט קדימה כאילו מתכונן לקרב.
"
שחרר אותי " היא מתחננת ומתחילה לנוע בעצבנות אופיינית .
"
הם יפגעו בו" 
"
שבי " אני אומר לה והיא מתיישבת בחוסר רצון מובהק.
הצעירים מתקרבים אליו אבל כעת בהססנות .מקצרים מרחק.
הזקן הולך מספר צעדים קדימה חזהו וראשו מוטים כלפי הכלבים.  כאילו מוכן להסתערות לכיוונם.
"
שחרר אותי " היא מיבבת כעת והצעירים מזהים אותנו .
היא מתחילה לנבוח ולגרגר לכיוונם .
"
שבי " אני אומר לה שוב ומניח את ידי החיבור של החגורה לקולר שלה. מוכן לשחרר אותה .הם צועדים מספר צעדים נוספים לכיוונו של הזקן . הוא מתקרב אליהם עוד מספר צעדים  בקושי. כעת אני בטוח שזיהו את חולשתו . את נכותו.
הוא נובח נביחה אחת עמוקה . מהנביחות הכבדות של פעם כשהיה בשיאו. 
היא כעת על גבול ההיסטריה. "שחרר אותי כבר , תן לי לעזור לו."
"
שששש " אני אומר לה בשקט. אשחרר אותה בכל רגע אם רק אחשוב שהזקן זקוק לעזרתה.
הכלבים הפולשים נעצרים שוב לשמע נביחתו. הם נראים די מבולבלים.
לפתע הם מסתובבים ופשוט מתרחקים בריצה איטית עד שהם נעלמים.
הזקן מתקרב בצליעה איטית למקום בו הם עמדו לפני זמן לא רב. מרחרח מעט. מישיר אלי מבט . מנפח את חזהו ,מרים רגל בקושי רב , ומשתין  כאילו אומר "יש כאן בעל בית אחד וזה אני ".

0 תגובות
בחזרה לנארניה
30/09/2017 04:51
שמוליק

כל מה שרציתי זה לשחזר את התחושה.

לחזור אלייך "נארניה " שלי .

המקום שבו מי שאי פעם היה נסיך , לעולם ישאר נסיך ולא משנה מה קרה בדרך.

הייתי נסיך ,פעם מזמן.. אתה חייב להבין . אתה לא נסיך כי אמא אומרת לך שאתה כזה . אתה נסיך כי נולדת כזה. כל אחד ואחת מאיתנו נולדים נסיכים או נסיכות.

כולנו באים מנארניה ואולי כולנו גם חוזרים אליה בסופו של מסע.

אבל המסע, כן המסע .

לכל אחד מסע אחר.

לכל אחד משא אחר.

מעטים מאיתנו הופכים בדרך למלך או  מלכה.

אני לא.

ואולי פשוט לא מצאתי את ה"אסלן" שלי. את מורה הדרך הנכון.

עברתי הרבה בדרך ,חלק מהדברים יש מי שיודע וחלקם איש לא ידע עולם . אבל השמירה הזאת גובה מחיר אני יודע. כשאתה שומר כל הזמן , אתה לא פנוי לחיים. והחיים קורים . כל הזמן . לא מחכים החיים לאף אחד. גם לא לי. זה מזכיר לי את השיר של מאיר אריאל ,זה עם העגלה שקפצת ממנה והזמן חולף. מה קורה למי שנפל מהעגלה לפני 30 שנים או אולי יותר. חתיכת זמן.

אני כל כך מתגעגע לתחושה הזו שיש אותה רק לילדים.

כשאתה ילד אתה מרגיש.

אתה מרגיש צבעים,

אתה מרגיש ריחות,

אתה מרגיש קולות,

טעמים.

צבע סגול מטלי של אופניים חדשות שסבא קנה לי והביא אותם במונית לבית ברחוב חנקין 19 בחולון.

הייתי בגיל 6 או 7 לא זוכר בדיוק.

מגעה הקריר של גולה בשעת משחק "מאחורי הבית". הגולה "הצלפית" שלי הייתה מחוספסת בצבע ירוק בקבוק. ליעקב הייתה צלפית "נחשית " בצבע כתום כסף והוא היה יורה אותה כל כך חזק עד שהיה מפוצץ לאביצור את הגולות שלו.

שיר ילדים ישן עושה לי לבכות לפעמים.

"לו יכולתי הייתי קוסם , מטייל בין ספרי אגדות"

אני שואל את עצמי לא אחת איפה הם , איפה ספרי האגדות שכל כך רציתי לטייל בהם.

הריח של הגשם הראשון. הרבה מדברים על ריח הגשם הראשון.

כל שנה ,עם הגשם הראשון אני מרגיש שהלב שלי מתרחב . ואז לזמן קצר , אני שוב חש.

אני מתגעגע לתחושה.

אתה מכיר את התחושה?  קשה להסביר אותה במילים , אבל כל אחד חווה אותה ,אני חושב .

הרגשת פעם עלים על עץ בגינה שזה עתה השקו אותה? היום אני צריך למשש את העלים כדי להתקרב ולו במעט לתחושה הזו אבל פעם הייתי פשוט צריך לעמוד ליד העץ וחשתי במלוא העוצמה.

אני באמת מנסה לשחזר אותה.אבל התחושה הזאת , המקום הזה שאני מחפש, אולי הוא רק צל של זכרון ישן , אולי הוא כבר לא קיים .

עוד קוביית שוקולד ועוד ופל ועוד עוגייה,ועוד הרבה דברים,

והלכלוך על הנפש של הילד ההוא רק מצטבר ונערם,

 כאילו שאני בעצמי מנסה להעלים את הילד שבי.

נארניה אהובתי ,אני יודע שאי שם ישנה הדלת לארון הבגדים.

 

"כל מי שזכה להיות מלך או מלכה בנארניה,

לעולם הוא מלך או מלכה ".

נאום האריה אסלן.

 

0 תגובות
ואז באה קופי
25/09/2017 23:27
שמוליק
כלב, כלבים, כלבנות טיפולית, טיפול רגשי

 


זוכר את היום שקבלתי אותה .
זה היה לפני כ 10 שנים וחצי.
אורית התקשרה ואמרה שהגיעה לגן שבו היא עובדת גורה קטנטונת עם עוזרת הגננת .
"אתה חייב לראות אותה היא מקסימה " כך אורית אמרה ואני בקשתי שתצלם אותה ותשלח לי את התמונות במייל. כשהתמונות הגיעו הבנתי שהיא שלי ולא יעזור כלום אבל ליתר בטחון בקשתי רשות מדפנה להביא אותה הביתה. אתה לא מסתבך עם אחת שישנה אתך באותה מיטה וגם קמה לפניך בבוקר. מי יודע מה יכולה לעשות בעודך ישן. בכל אופן קיבלתי אישור ויצאתי לכרכור לאסוף את אורית ויחד נסענו לחדרה כדי לקחת אותה .
בצומת סואנת בלב חדרה היא הוגשה לי , גוש פרווה בגודל של קצת יותר מכף יד מנומנמת לחלוטין בתוך סלסלה מרופדת בשמיכה. הורדנו את אורית בביתה והמשכנו בדרכנו ללהבים.
באמצע הדרך על כביש 6 היא התעוררה והתוודעתי אליה לראשונה.
היא הוציאה את ראשה מהסלסלה "הלו ,הלו" .
יש לה לגורה הזאת נביחה מוזרה ,חשבתי לעצמי , כמעט כמו דיבור.
"
סליחה מי אתה ?" 
כמעט נכנסתי במשאית שלפני.
עצרתי בצד הדרך ודוממתי מנוע.
"
אני שמוליק " שמעתי את עצמי מדבר עם גורת כלב ולא האמנתי.
"
שמוליק? זה שם של חנונים לא ?"
"
הייתי נזהר עם קביעות שכאלה ועוד עם מי שבעוד שעה קלה אמור לקבוע מה יהיה השם שלך "שמעתי את עצמי ממש מפתח שיחה אתה והבנתי שהדרך לאבארבנל קצרה מתמיד.
"
אתה לא נראה אחד שקובע דברים " אמרה ובכך קבעה איך תראה מערכת היחסים שלנו מעתה. היא התקפלה בחזרה לסלסלה שלה ונרדמה מיד.
הנעתי את האוטו והמשכתי בנסיעה.
מאוחר יותר התעוררה שוב ויצאה מסלסלה שהיתה מונחת על הכסא שלצידי.
היא טפסה על ברכי ברגליה הקצרות תוך כדי נסיעה התכרבלה ונרדמה עלי בעודי נוהג.
ידעתי שאני שבוי שלה מעכשיו ואלוהים יודע עד מתי.
0 תגובות